קול אלוהי מדבר לא' .
א' הוא חוזר בשאלה, העוזב את ביתו, משפחתו, דתו ותוהה על טיבו כאדם.

ירושלים, שנת 2002: הממונה על משאבי אנוש במאפייה הירושלמית הגדולה נשלח, בעל כרחו לברר את שקרה לעובדת זרה שנהרגה בפיגוע. אבל המשימה, שמתחילה כבירור ביורוקרטי פשוט, עומדת לקחת אותו רחוק מאד מהמחוזות המוכרים לו. מתוך האדישות והאטימות יוצא הממונה למסע הזוי המתחיל בירושלים מורכבת, מסתורית, אנושית, מיסטית. הלילה הירושלמי הופך ליום סובייטי קפוא, והממונה מוצא עצמו מוביל שיירה הזויה על פני מרחבים זרים לחלוטין, כדי לקבור את העובדת בכפר הולדתה.

יתוש מסתורי שעקיצתו קטלנית גורם לפינוי כללי של ישראל. רק כוחות ההדברה נשארו מאחור. וליה, המתגוררת בדירה בבניין גבוה מביטה מלמעלה על תל אביב השוממת וממשיכה את חייה המכונסים. כשאחד המדבירים עובר להתנחל בדירה השכנה אליה, הוא מערער את שגרתה.

יום אחד, בפרבר מנומנם שדבר לא קורה בו, אדי בן ה-17 יוצא למסע של רגשות עצורים, אלימות מתפרצת וגילויים מיניים.

הקומדיה "לנין באוקטובר" מתרחשת באשדוד. גרישה (אלכסנדר סנדרוביץ'), כבר כמעט ויתר על החלום שלו לפתוח מסעדה, מקום קטן להגיש בו את המנות המיוחדות שלו. ואז דוד עשיר ברוסיה מת ומצווה את כל כספו לאחיינו היחיד והאהוב לצורך פתיחת המסעדה. הבעיה היא שהדוד היה קומוניסט מושבע כל חייו, והתנאי שלו הוא שגם המסעדה תוקדש לערכים הקומוניסטיים. גרישה אדיש לקומוניזם אבל מוכן לקבל את התנאי של הדוד. מה שחשוב כאן הוא להגשים חלום, האידיאולוגיה לא ממש משנה לו. אבל זה כמובן לא כל כך פשוט. אי אפשר לפתוח את המסעדה בלי פסל של לנין ולך תמצא פסל כזה בארץ ישראל. החיפוש אחרי הפסל יוביל את גיבורינו לסדרה של אירועים הזויים ומפגשים עם אנשים הזויים לא פחות. בסופו של דבר הם יצטרכו לבחור בין אמונה אידיאולוגית לקצת אנושיות.

"2048", היא דרמת מונולוגים, בעלת אופי תיעודי,  בה משתתפים שחקנים ידועים כמו גילה אלמגור, עודד קוטלר, שלמה בר שביט, דורית בר און ואחרים. עלילת הסרט מספרת על בחור צעיר, אשר עם מות סבו, בשנת 2048, מגלה קטעי וידיאו שסבו,  בימאי דוקומנטרי לשעבר, צילם ביום העצמאות השישים של מדינת  ישראל. בעקבות אותם סרטים,  יוצא הצעיר, בעקבות סבו, לראיין "פליטים ישראלים מודרנים" כאשר ישראל בשנת 2048 לא קיימת. הסרט מתייחס למהות הזהות הציונית והיהודית, לשבריריות של הקיום שלנו כאן, כמו גם למחזוריות הקבועה של העם היהודי.

ניסן נתיב, חתן פרס ישראל לתיאטרון, נפטר באפריל 2008, בגיל 86, ללא שארים, שלושה שבועות לפני קבלת הפרס.

איתן בן ה 31- מתגורר לבדו בירושלים ועובד בלילות בצביעת פסים בכבישים ברחובות העיר. העבודה הסיזיפית והמונוטונית נשזרת ברגעים אסוציאטיביים מחיי היומיום שלו — בין מציאות לדמיון, על הגבול בין זהויות, בין פס לפס בקווים מקווקווים.