תעודה

שבוע לאחר מלחמת ששת הימים, קבוצת קיבוצניקים צעירים (ביניהם העורך אברהם שפירא והסופר עמוס עוז) יצאה לשוחח עם החיילים ששבו משדה הקרב. השיחות המוקלטות נערכו לרב המכר "שיח לוחמים", אך החלקים השנויים במחלוקת של השיחות צונזרו באותה העת על ידי הצבא. הסרט חושף אותם לראשונה ומשרטט תמונה כנה ושוברת לב של חיילים שיצאו למלחמה במטרה להגן על חייהם וחזרו שבורים ומיואשים משדה הקרב.

 

בעקבות היעלמותו של דודו ישראל אמרוסי לפני כשישים וחמש שנה מפרדס כ"ץ חוזר במאי הסרט אל השכונה. בחיפושיו הוא פונה אל קרובי משפחתו: דוד גבריאל שזה עתה השתחרר מהכלא לאחר 35 שנה לסירוגין, דוד אריה השקוע במחשבות והרהורים על ספת אמו, ודוד אורי המתפרנס מאיסוף ברזל ומחפש זיווג שיגאל אותו מבדידותו.
המסע אחר הדוד האבוד מעלה שאלות של זהות, גורל, חלומות ותקוות.

 

 

רבים נזכרים בגעגוע בטקס קבלת השבת בימים בהם הטלוויזיה החד-ערוצית שידרה את הסרט הערבי של יום שישי. מעולם לא שאלנו את עצמנו איך הגיעו הסרטים לערוץ הרשמי כשהגבולות סגורים ולמה שודרו בו סרטים של "האויב". הסרט הערבי-מצרי איפשר לחלקנו לחזור לרגע למולדת הראשונה ולאחרים להציץ מחלון "הווילה בג'ונגל" אל השכנים שמעבר לגבול. אלא שרובנו לא רצינו לראות את האנשים שתרבותם, תקוותיהם וכאבם נשקפו אלינו. "סרט ערבית" מחזיר אותנו לכוכבים, למוזיקה, לעלילות המפותלות, ולרגע הקצר שבו חלקנו את אותם גיבורי תרבות עם כל עמי המזרח התיכון. העושר והעוצמה של הקולנוע המצרי מתגלים, ועולות שאלות מטרידות.

 

כמרבית בני דורו, בני הארץ, רבין עישן והרבה. הסיגריה כמו הצבריות, כמו ריח שדה הקרב ורוח המפקד, הלכה עם רבין בכל הצמתים המרכזיים בחייו. במהלך הסרט חודרת המצלמה מבעד לפסקי הזמן אפופי העשן אל סוד אישיותו של האיש שהפך בחייו לאחד המנהיגים המשפיעים והנערצים בעולם.

הסרט חושף לראשונה באמצעות שורה של אישים שעישנו עם רבין סיגריה באירועים, שעות ומקומות שעיצבו את אופיו ואת החלטותיו. עישנו ונחשפו לצדדים האנושיים והרגשיים של רבין שאפשרו לו לפעול כפי שפעל - ביושר, באומץ, באמינות, ובעקשנות סיזיפית חסרת פשרות, בתוך הטרגדיה רוויית המסתורין שהניעה את מהלך חייו כמפקד, כמנהיג, כשר ביטחון וראש ממשלה.

 

כשהמדע והטכנולוגיה לצידו, הכריז האדם מלחמה על הביולוגיה או אפילו על אלוהים. קבוצת אנשים בעלי ידע וכסף החליטו לחיות לנצח בכל מחיר. הבמאית ציפי ברנד-פרנק ("גוגל בייבי", "מישהו לאהוב", "ירוקות") יוצאת למסע מרתק וחובק-יבשות בשלושה פרקים, בעקבות אותם אנשים שמתעקשים לחיות לנצח או לפחות לסלול את הדרך להארכת החיים של האנושות כולה.

 

הסרט מתמקד בנשים שמוגדרות בתקשורת "כמעמד הביניים הקורס", ומפרק את המושג היבש הזה לפיסות חיים חשופות ואמיצות.
ענת ב., ענת ח., סמדר, ודיאן. ארבע נשים בנות 45-50 שהיו "שאקליות" בתחומן, הלכו עם חלומן, האמינו בהשכלה ועבודה קשה, עשו את כל מה ש"נכון" ולמרות זאת נפלטו ממעגל העבודה, והצטרפו  למעגל העוני.
הנשים נמצאות בשיאן מבחינת מוטיבציה, יכולות, ניסיון, ופניות. אבל העולם אליו היו שייכות כבר לא מעוניין בהן. המשפט "אין עבודה שמביישת את בעליה", הופך לעובדת חיים אכזרית, כשאישה בעלת תואר שני וניסיון כמנהלת בכירה נאלצת לעבוד כסייעת במועדונית או כעוזרת בית בבתי העשירים איתם גדלה, בשביל לשלם חובות ולהביא אוכל הביתה.
ארבע הנשים חושפות באומץ כיצד נראה היום-יום כשאת נזרקת מהמעמד אליו השתייכת, והופכת להיות "הענייה" המסכנה, חסרת הזהות המקצועית; כשאת מוצפת חרדות באשר לעתיד – כי לפנייך עוד שלושים שנים של חוסר ידיעה ממה תחיי, בהיעדר פנסיה, רכוש, חסכונות ויכולת השתכרות.

בין שכונותיה הדרומיות של ירושלים, ישנו מקלט שמושך אליו נערות ונערים מכל חלקי העיר. במקלט הזה גרשון לוקסמבורג מנהל את ״מועדון אגרוף ירושלים״. עם מאות בני נוער שעוברים במועדון עם השנים, גרשון טוען ש״אף אחד לא מגיע לאגרוף בלי סיבה״. הסרט מלווה ארבעה נערים: גית מג׳בל מוכאבר, כריסטינה מתגוררת בפנימיה של "חוות הנוער", ולאד משכונת קטמונים ועקיבא מבית אל. ביחד הם נוסעים לתחרויות ארציות. גרשון מלמד אותם ביטחון עצמי, תבונה וכיצד לגלות כבוד ורגישות כלפי היריב, אפילו בלהט הקרב. הרצון להצטיין ולנצח באליפויות ניזון מהאימונים הקשוחים ומהאהבה חסרת הגבולות שמעתיר עליהם גרשון. עבור רבים מהן המועדון משמש כמגן וכמקנה כלים להתמודד עם הסביבה האלימה שבחוץ. עבורם זהו מקום בטוח להתבגר בו.

 

האם יגאל עמיר יודע שבעת חקירתו הראשונית בשב"כ, בערב הרצח, הוא כמעט ונרצח על ידי חוקר השב"כ שנשלח לשמור עליו?
לא יגאל עמיר, ולא איש מהחוקרים האחרים בשב"כ ידעו אז או היום שדביר קריב, החוקר הצעיר שנשלח לשמור על יגאל עמיר במתקן החקירות, אחז באקדח טעון, וכמעט וירה ביגאל עמיר. דביר, המשיך ללוות את החקירה בימים הראשונים, והמשיך להכניס את האקדח למתקן – בניגוד להנחיות.
בסרט, דביר קריב, סוכן השב"כ יספר על הניסיונות של "המחלקה היהודית" למנוע את רצח רבין. ניסיון שאת כישלונו, ניסה למחות ברצון להרוג את יגאל עמיר. המפגש עם יגאל עמיר היה טראומה גדולה שייצגה עבור דביר את הכישלון בשמירה על חייו של יצחק רבין, שהיה לא רק ראש ממשלה, אלא גם מקורב למשפחתו, שנכח ובירך אותו בחתונתו, כמה חודשים לפני הרצח. הטראומה המשיכה ללוות את דביר   שנים רבות, עד ימים אלו.

״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״ הוא אירוע תיעודי ראשון מסוגו בישראל, אבן דרך באופן שבו מדברים על הקולנוע הישראלי ומספרים את סיפורו.
 150 מרואיינים, 48 ימי צילום שנפרשו לאורך למעלה משנתיים ומעל 250 סרטים, והכל מתמצה בסוף לרטרוספקטיבה ראשונה מסוגה של הקולנוע הישראלי.
״חגיגה לעיניים״ מספר את סיפורו של הקולנוע הישראלי באופן כרונולוגי, משנות הששים ועד ימינו. שנות המשבר ושנות השגשוג. הפרויקט בוחר לדובב את האנשים שהיו שותפים ליצירת הסרטים עצמם ולהתמקד בסיפוריהם ואבחנותיהם: במאים, תסריטאים, שחקנים, מפיקים, צלמים, עורכים, מנהלי קרנות. הפרויקט בוחר באופן מוצהר לוותר על חוקרי קולנוע, מבקרים ואנשי אקדמיה, מתוך הבנה שהקונטקסט ההיסטורי, החברתי והאמנותי ייווצר על החיבורים שייעשו בחדר העריכה על ידי היוצרים.
בהשראת פרויקטים תיעודיים דומים מהעולם, ״חגיגה לעיניים״ מספר את סיפורו של הקולנוע הישראלי על ידי התבוננות בסרטים שהשאירו חותם והיוו השראה. סרטים שזכו להצלחה בקרב הקהל ונותרו חקוקים בתודעה הציבורית; סרטים ויוצרים שעשו חיל בחו״ל, והפכו את הקולנוע הישראלי למותג.

אמו של הבמאי סילבן ביגלאייזן היא בת 95, אך בתוך ראשה היא עדיין בת עשרים - צוחקת, מעשנת, שרה ומנשקת. היא מרותקת למיטה, והוא מבלה לצדה שעות של קרבה, הנעות בין צלילות מוחלטת ודעתנית לבין רגעים של אובדן זיכרון, שבהם היא משתמשת בשפה אחרת: שפת הליטוף. סרט שופע הומור, שמחה ואופטימיות, גם כשהוא נוגע באפשרות הפרידה הקרובה. "אני תמיד נלחמת", אומרת האם. "תמיד יש משהו ששווה בעבורו להחזיק מעמד".