תעודה

"המלחמה הראשונה שלי" הוא הסרט הדוקומנטרי הראשון על מלחמת לבנון השנייה שצולם כולו ע"י קצין צה"ל תוך כדי שירותו הצבאי. יריב מוזר, מתעד תחושות של תסכול, חוסר אונים, דיכאון. לילות טרופי שינה. מצבים של הסתבכות בלחימה, פקודות סותרות, הרוגים ופצועים. לאחר שצילם את חבריו ואת המתרחש סביבו בזמן המלחמה, ואת ההאשמות ההדדיות וגילויי הלב בסיומה, הוא יצא לחפש את החיילים שחלפו במקרה על פניו ונצרבו בזיכרונו, והפכו בסופו של דבר לגיבורי סרטו.

הסרט "זיטרה" מתבונן בתהליך בניית תיאטרון-מוסיקה. תלמידי מוסיקה ותיאטרון בתיכון אלף לאמנויות בתל-אביב יחד עם תלמידי קונסרבטוריון שווארין בגרמניה מעלים הצגה בהשראת זיכרונותיה של מאנקה אלטר ניצולה מגטו טרזין. הצעירים, דור שלישי לשואה, מדברים על הבמה עברית וגרמנית כמו הייתה אותה שפה, ומנגנים יחד את "המוסיקה המנוונת". על רקע ברלין העכשווית, תיאטרון הזיכרון מאפשר להציג את האמת ההיסטורית ובאותה עת לכבד את זכות הדור הצעיר לא להשתעבד לזיכרון. הניצולה מספרת סיפור שלא יישכח, אך המוזיקה שמבצעים הצעירים אומרת: כן לזכור, אבל גם לנגן מנגינה אחרת.

הסרט מתעד את מסעה של הבמאית אל האסירות הביטחוניות בכלא השרון, שהורשעו בסיוע לבצע פיגועים. בבית הסוהר הן יצרו עולם מנותק מהחוץ, עם חוקים משלו, ולמרות שלילת החופש הן מצאו בו מקום לביטוי עצמי. מיהי אותה אישה שרצתה לבצע פיגוע? כיצד אימא עוזבת את ילדיה? כיצד היא מתמודדת עם המציאות החדשה ועם ההחלטה לעשות מעשה? במהלך הסרט מתברר כי הסיבות האידאולוגיות הן רק חלק מהסיפור, ומאחוריהן מסתתרים מניעים ארציים יותר. דיוקן של נשים שחשבו שאין להן מה להפסיד עד שהמציאות הוכיחה להן אחרת.

"נוזל החיים", סרטו המצחיק והרבגוני של פיני שץ, בהפקת יעל שביט ופיני שץ, מוציא שם טוב לדם וחושף אנשים המוכיחים, שאין מה לפחד ממה שזורם בעורקינו.
אמן שמצייר בדם, פסיכולוגית שמפענחת מדוע אנו פוחדים מדם, חוקרת יהדות שמספרת על דישון אדמת ירושלים בדם בתקופת בית המקדש, מאפרת ואיש אפקטים שרבים ביניהם למי יש דם מלאכותי טוב יותר, מנהלת מד"א שמתארת באנימציה ממה מורכב הדם, מהפנט  שדוקר את הבמאי ומוכיח שתחת היפנוזה אפשר לעצור את הדם, בלשן שקושר בין המילים דם אדום אדמה ואדם, כוכבת טלוויזיה שמתגלה כתורמת דם אובססיבית.
וגם מתכון לבלאדי מרי ושחזור זיכרונות ילדות ספוגים בהומור שחור.

אגי משעול גרה בכפר מרדכי ליד גדרה כבר 30 שנה "המקום הכי טבעי לי". עכשיו אורזים בחצר שלה תאנים ורימונים .היא קמה ב- 8-9, זה הזמן בו היא כותבת, כשגלי האלפא שלה הם קצת עוד בחלום, אז יוצא השיר. כאורך קפה. יושבת במטבח, כותבת על דף נייר. יש לה שלושה כלבים: וושתי, ארתור וליבי. שישה חתולים, שפנים וברווז. צי של חיות "בגללם אני לא נוסעת לחו"ל, בגלל האחריות." היא זוכרת כל שיר שכתבה בע"פ. "אגי משעול שייכת, ללא ספק, לשושלת המשוררות העבריות הגדולות – לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך." כתב עליה דן מרון. עד היום פרסמה אגי משעול אחד עשר ספרים. 'יכולתי בצעד אחד לחבר אדמה לשמים', כתבה באחד משיריה. הסרט מנסה לחבר באותו האופן את עולמה הארצי החושני הישראלי-מקומי,עם עולמה השמימי המטפיזי..

"שש קומות לגיהנום" מתאר את חייהם של מאות פועלים פלסטינים בצומת גהה, אחד הצמתים המרכזיים בגוש דן, אשר מסתננים לישראל כדי לתפוס יום עבודה ולהביא מעט פרנסה הביתה. מקום מחבואם הוא בין יסודותיו של קניון נטוש הנסתר מן העין, למרות מיקומו במרכז הצומת הסואן. את מרבית ימות השבוע הם עוברים שם, עמוק בתוך הקניון או ליתר דיוק שש קומות מתחת לאדמה.

זהו סיפור מסעי בתוך מסעה של אימי, יקוט, ממחוזות צעירותה במרוקו אל עיירת העולים אשדוד, ואל ישראל בכלל. זהו מסע בין תרבויות ובין דורות, וגם בתוך היחסים המורכבים בינינו. מסע בין הפיוטיות של אימי לשירה שלי. הטריגר והציר לסיפור הוא "תמונת מחזור" של בית הספר המדברי במרוקו בו למדה אימי לפני כמעט 60 שנה. בסרט היא יוצאת בעקבות חברות כיתתה מאז בכל רחבי ישראל, ותוך כדי כך נחשפים לראשונה זיכרונותיהן של נשים מרוקאיות בנות 70 פלוס מינוס, השוזרות עברית במרוקאית ומרוקאית בעברית, ומספרות את סיפוריהן הנרקמים לכדי סיפור אחד, חדש ומרגש.  זיכרונות הילדות והבגרות במרוקו והמעבר לישראל על משבריו ושמחותיו מקבלים מבט נשי וקול נשי". (סמי שלום שטרית, יוצר הסרט)

הסרט עוקב אחרי שגרת החיים בכפר בדואי בלתי מוכר, בצל הריסות חוזרות ונשנות, ומתעד את המחיר החברתי הכואב שגובה מאבק חסר סיכוי של שבט אחד מול כוחות הממשלה המנסים להתיש אותו:

מסע בשלוש יבשות המגולל את סיפורה של תעשיית הפריון העולמית בתעשיית הגלובליזציה. יזם ישראלי מפיק הריונות ללקוחות מערביים כששולח עוברים קפואים להודו, להחדרה לפונדקאית הודית שתישא את ההיריון.

30 שנה לאחר מות אביו, רב אלוף דוד אלעזר (דדו), יוצא בנו, יאיר, למסע בעקבותיו. הוא מנסה לפרוץ את סבך המיתוסים שמקיפים את אביו, במטרה להפסיק לחיות בצילו, ולהתגבר על הכעס על כך ששם את הצבא לפני המשפחה. במהלך המסע יאיר מבין שאצל דדו לא היה הבדל בין הפרטי לציבורי. חייו הצבאיים היו חייו: מסלול של עלייה מטאורית שבסופו נפילה מכאיבה. אחרי חודשים ארוכים עם דדו בחדר העריכה, יאיר מצליח להתקרב אליו, להבין את הבחירה שעשה, ולהיפרד.