גיא בוקאי היה בן שנתיים וארבעה חודשים כשרפי, אביו, נפטר בדצמבר 2003.
"רפי", כך גיא קורא לו. הוא לא באמת מחובר אל האדם שעומד מאחורי הכותרת "אבא".
בחודש אוגוסט האחרון, גיא חגג יום הולדת 10 וקיבל מדודתו, אחותו של רפי, קופסת הפתעות שרפי ביקש להעביר לגיא. גיא פתח את הקופסה וגילה חפצים קטנטנים ומשונים שלא אמרו לו הרבה. הוא החליט שזה זמן טוב לצאת ולהכיר באמת את רפי, לפני שהזיכרונות ילכו לאיבוד.
רפי בוקאי ביים בסך הכל שלושה סרטים - בניהם "אוונטי פופולו" המשמעותי. הוא הפיק והפיץ סרטים, כתב תסריטים, לימד קולנוע – ובעיקר היה אחד האנשים הדומיננטיים ביותר שהתניעו מחדש את הקולנוע הישראלי בשנות השמונים.
הסרט (שם הסרט), מתאר את מסע ההיכרות הראשון של גיא בוקאי עם אביו, כשבין המפגשים ופיסות המידע שגיא אוסף על אביו משובצות סצנות דרמטיות שמדגישות את המרחק בין מה שהיה ומה שיכול היה להיות. הסצנות בוימו באופן בלעדי לסרט זה על ידי הבמאים אסי דיין וגידי דר. את הסצנה האחרונה ביים גיא בוקאי בן ה-10, בהשתתפות חבריו, בני גילו.
שנת 1991. תחילת גל העליה הגדולה מבריה''מ. מישה בן ה-12 מתעד את הגירת משפחתו במצלמה הביתית שלו. חווית ההגירה הטראומטית מגיעה למימדים אבסורדים, כאשר הדודה הזקנה שעולה עם המשפחה מתה במטוס לפני שהם נוחתים בארץ אבותיהם. איך עוברים את גיהינום הבירוקרטיה הישראלית עם גוויה?
שני זרים נפגשים במקרה בנמל התעופה. הוא סבור בטעות שהיא הנהגת שאמורה לקחת אותו לירושלים. היא, מוקסמת מאקראיותו של הרגע הנרקם לפניה, אינה ממהרת להעמיד אותו על טעותו.
בבית פרטי קטן בדרום העיר חיים מלי ומאירו מוגרבי עם שלושת ילדיהם: תמי, רחלי ושלום הקטן, ילד אוטיסט בן תשע שיודע להגיד רק את המילה 'שלום'. בעוד מלי, האם מקבלת על עצמה את הדין והמסתורין שבחיים עם ילד כמו שלום, מאירו האבא, רואה בבנו כישלון אישי מר ומסרב להינחם. הקשר הסימביוטי בין מלי ושלום מרחיק את מאירו מהמשפחה וגורם לו להרגיש זר ומבודד בביתו שלו. מאירו רואה בשלום אויב מר, הילד שלוקח ממנו את אשתו האהובה. מרקם החיים השביר של המשפחה מופר כשמלי לוקחת על עצמה עבודת לילה ושלום נשאר עם אביו לבד.
העדויות של הפסלטינים שנאספו מאז האינתפאדה השניה, חשפו מציאות יום יומית קשה.
עבור הישראלים תמיד שויכה מציאות זו ל"אחר", לפלסטינים, ולעיתים קרובות הוכחשה. כמה שנים מאוחר יותר, החלו להשמע עדויותיהם של חיילים ישראלים ששרתו באותו הזמן בשטחים. החיילים והפסלטינים שרטטו מציאות זהה- הסיפורים תאמו.
על רקע נופים ריקים ודוממים של הארץ, נחשפים הסיפורים לכדי זיכרון משותף של שני עמים על אדמה אחת, כשהסרט מנסה לייצר ארכיון ישראלי – פלסטיני להווה ולעתיד, כתנאי להתפייסות.
חיים ודניאל, 2 שוטרי תחנת המשטרה הקטנה במודיעין, מעבירים את הזמן בעצלתיים.
קצת טלויזיה, קצת רכילות והרבה שיחות אישיות. חיים כבר לא צעיר, ומתקשה להבליג על קנאתו בדניאל שלא זו בלבד שהוא מועמד לקידום במשטרה, אלא שהוא גם עומד להיות אבא לשני בנים, חלומו הגדול של חיים, אב לשלוש בנות.
הודעה על חשודים בחורשה בפאתי העיר, מקפיצה את 2 השוטרים, המבוגר, חיים, עם נחישות להפגין את עליונותו המקצועית, דניאל עם רצון לסיים את העניין מהר ולרוץ לחדר לידה.
שני העבריינים הנתפסים בחורשה כשהם עוסקים במציצנות ובסחטנות של זוגות חוטאים, משבשים את התכניות של חיים ומבשילים את החלטתו לעשות שינוי בחייו.
כבר 16 שנה, מדי ליל שבת, מתכנסים אנה ואלכס ושלושה זוגות חברים קבועים למשחק הפוקר השבועי. לאלכס עוד לא מלאו 60, אך בעיות הזיכרון שלו מתחילות להחריף, והחברים מחליטים לקיים הצבעה שתקבע אם יהיה על אלכס לפנות את מקומו סביב השולחן. אנה יודעת שאם יפסידו, יאבד אלכס את טעם החיים. היא לובשת את פני הפוקר שלה ויוצאת למלחמה.
לבטים מוסריים מתקופת האינתיפאדה הראשונה מנקודת מבטה ההזויה של חיילת בעזה.
ימי האינתיפאדה הראשונה. מחלקת חיילי חי"ר יצריים ופראיים.
שירלי, מש"קית הת"ש החדשה, צעירה וחולמנית, נקלעת לעולם גברי ומחוספס.
היא נקרעת בין משיכתה לירון, מפקד המחלקה לבין הסקרנות שמעורר בה דניאל, חייל יוצא דופן במחלקה. המחלקה מוקפצת לעזה. שירלי כבר "אחת מהחברה", חיה בבועה ומנותקת מהמציאות הקשה הסובבת אותה. אך הבועה- סופה להתנפץ.
סיפור שנע בין חלום למציאות, על רוח נעורים, אהבה ואבדן התמימות.
צמד ניצולי שואה בורח מאושוויץ ומגיע לבית קפה שכונתי בתל אביב של שנות הפרוספריטי. עשרים וארבע שעות המשנות את חייהם של אנדריי, ניצול שואה, ושל יושבי בית קפה בת"א.
בית קפה, תל אביב 1944. לתוך דיון קודר על המחסור בסוכר, מתפרץ אנדריי – כוכב עולה בתיאטרון הפולני, שניצל מאושוויץ, ומערער את שגרת היומיום.
בתם של בעלי בית הקפה, עלמה, מתאהבת בו, בזמן שאהובתו מהעבר – שחקנית גם היא – מחפשת אותו וחיפושיה מובילים אותה לתוך בית הקפה.