בהיעדר משאבים רפואיים ברשות הפלסטינית, חולים הזקוקים לטיפול מורכב מוצאים עצמם מול מערכת ביורוקרטית מסועפת של אישורים ביטחוניים ורפואיים, בטרם מתאפשר להם לעבור את המחסום ולקבל טיפול בבית חולים ישראלי. סרטה התיעודי של רות ולק משרטט את התהליך שעוברים החולים הפלסטינים, מתחקה אחר האנשים שמתגייסים למענם, וחושף את יחסי התלות הבלתי ניתנים להתרה בין ישראל לרשות הפלסטינית – מערכת סבוכה של קשרים, אינטרסים וחוקים, שלעתים מצילה חיים ולעתים מקפחת אותם.
במרתף מסתורי בצרפת מתגלה "אוצר״ ארכיון אנימציה ממצריים, סלילים שנעלמו לפני עשרות שנים ועליהם כיתוב בערבית... בוכרא פיל (א)למישמיש הוא סיפור עלייתם ונפילתם של האחים פרנקל, יוצריו של מישמיש אפנדי, ה"מיקי מאוס" של העולם הערבי.
שיחזור הארכיון ארוג בסיפור משפחתי ומציג באופן אישי את טראומת ההגירה של יהודי מצרים והגעגוע לתקופה בה שגשגה היצירה המשותפת, ערבית יהודית.
הסרט צולם בישראל ובצרפת והוא מכיל ארכיון ייחודי ממצרים של תחילת המאה הקודמת.
אוהדים בכניסה לטדי, נשפכים לאצטדיון עליו כתובת - ברוכים הבאים לגיהנום. צעירה נכנסת לאצטדיון, לסטודיו לבלט קלאסי הממוקם מתחת למושבים של בית"ר. שם התקרה רועדת, הקולות חודרים לסטודיו. ללא חלונות, מבודד מהמגרש ומהמציאות הירושלמית. זו פלנטה אחרת.
לפני כעשור, נדיה הקימה הסטודיו עם אימה – פרימה בלרינה בבולשוי - נינה טימופייבה. הן עברו לירושלים ממוסקבה. התאבדות מקצועית.
בלט דורש טוטאליות. הרקדן משיג קלילות וחוסר משקל קסום בעבודת פרך.
בלט וכדורגל שילוב סוריאליסטי. שניהם נוגעים בתשוקות הטוטליות והראשוניות של האדם. תשוקה היא הבסיס של הסטודיו של נדיה. וכך הכדורגל שמעל. המיקום של שניהם יחד פחות מוזר כשאתה מזהה דמיון ביניהם
בוריס שץ הניח אחריו שניים מן המוסדות החשובים בישראל – מוזיאון ישראל ובית הספר בצלאל.
הוא השאיר אינספור יצירות חשובות ומכוננות וסיים את חייו כשהוא מקושש כסף עבור בצלאל, שהיה על סף פשיטת רגל, מבלי לקצור את פירות עמלו.
בנוסף הוא הותיר אחריו פרק שכמו נמחק מן הביוגרפיה שלו, את בתו אנג'ליקה שנחטפה על ידי אמה אחרי שהתאהבה בתלמידו. פעולה מכרעת לגורל האמנות הישראלית, אך גם לחייה של אנג'ליקה.
צרור מכתבים בארכיון הציוני וגליל ציורים בבוידעם שולחים את במאי הסרט, הנין של אנג'ליקה, להתחקות אחר מערכת היחסים הטרגית של בוריס ושל אנג'ליקה, שלנצח תישא את חותם הנקמה של אביה ומשפחתו החדשה.
אישה הוא סרט ארכיוני המורכב מכ- 200 סרטים שבוימו על ידי נשים בישראל. יצירה קולנועית ומוזיקלית סוחפת המעלה על נס נשיות פראית ועזה תוך בריאתה של אישה דמיונית במסע חייה, משנות חייה הצעירות ועד התבגרותה והפיכתה לאם.
מדובר ביצירה ארכיונית קולנועית המעלה על נס נשיות פרועה ונועזת של עשרות גיבורות ממעל ל-200 סרטים שבוימו על ידי נשים בישראל החל מ- 1969 ועד היום. הדמויות השונות מתלכדות לגיבורה ארכיטיפית אחת שתובעת ומנסחת את עצמיותה ומיניותה כשהיא מיטלטלת בין עונג ופגיעה, בין ניכור ותשוקה. מי היא אותה אישה? כיצד דמיינו אותה עשרות הבמאיות של הקולנוע הישראלי? רטרוספקטיבה אקספרימנטלית זו שיצרה הבמאית ישראלה שאער מעודד מלווה וויס אובר שהורכב בהשראת מונולוגים ודיאלוגים מהסרטים עצמם. חלקם של הסרטים המופיעים בו נדירים, וחלקם שוחזרו במיוחד לצורך העבודה על הסרט, והם נראים לראשונה על מסך הקולנוע.
הרב הראשי של קופנהגן הגיע ב-1935 לנמל תל אביב עם שני כלובי ציפורים וחלום – לפתוח את גן החיות הראשון בארץ ישראל. ההתחלה הייתה בחנות חיות ברחוב שנקין, שם נהג לטייל עם שני גורי אריות ברחובות העיר. מאוחר יותר הקצתה לו העירייה שטח בפרדס העיר, היום גן העיר, והוא מונה למנהל גן החיות. עם הצלחתו של הגן, היו בעירייה כאלה שרצו להיפרע ממנו והלינו את שכרו. הרב הרעב לקח מקופאית הגן 3 לירות על חשבון משכורתו. מה שגרם להרחקתו מגן החיות, כשהוא מחוסר כל וערירי. זהו משל על תל אביב – עיר של חולמים שהפכה לעיר של עסקנים, ואחר כך לעיר של נדל"ניסטים.
בסיפורם של גילה אלמגור ויענקלה אגמון טמון גם הסיפור הרחב יותר של המקום הזה, של מדינה שנולדה וצמחה בד בבד איתם, שרוצים לדמיין כי המדינה היא בעצם הם, אבל רבים מסביבם ואולי אף הם עצמם יודעים שמזמן זה לא כך. שהם אמנם היו כאן מהיום הראשון והיו מעורבים בכל נימי נפשם בהתהוותה והיווצרותה של המדינה הזו. הם לחמו עליה מהרגע הראשון והיא שלהם ובדמותם והם לא מצליחים להניח לזה. אך אלו ימים קשים מבחינתם. הם מרגישים את האדמה רועדת מתחת לרגליהם, שאולי תמה המלוכה, שההתפרקות היא בעצם לא רק של הגוף, או הגיל, אלא התפוררות של חברה שכבר מזמן ויתרה עליהם כגיבורי התרבות שלה. בשאלות אישיות הזוג פורס את חייו מול המצלמה שהם מראה קולנועית לחיינו.
בצילו של מבול שהתרחש במרחק אלפי שנים קודם, ארבע דמויות מרחפות בין אדמה לאמונה, בהתמודדות יום יומית עם השתנותו של הטבע.
צפייה בעשרות הכתבות והסרטים שיצר מוטי קירשנבאום, במשך יותר משלושים שנים, היא חוויה מרתקת.ראשית זהו תיעוד נדיר של ההיסטוריה הישראליתומבחינה קולנועית טלוויזיונית הדגש מפתיעה לטובה איכות החומר שנשמר וחלקו מתגלה עכשיו לראשונה. אך לא פחות מכך מרשימה הרלבנטיות של היצירות והתחושה הכמעט נבואית שקיימת בחלק מהן. זיהוי של מגמות ותהליכים בחברה וברמה הלאומית שבאה לידי ביטוי באמצעות עשייה דוקומנטרית מעולה. שילוב נדיר של סצינות המתועדות בזמן אמת, רגעים היסטוריים כמו מלחמות, בחירות ועימותים, יחד עם טביעת האצבע הייחודית של מוטי קירשנבאום המתבטאת בקריינות שלו המלווה את התמונה ומעניקה לה פרשנות ייחודית מטובלת בהומור וקישורים אסוציאטיביים שלו, שגם אם דמותו מופיעה רק לעיתים רחוקות בצילום, עדיין הוא הדמות המרכזית בסיפור הישראלי שנפרס בכתבותיו.
פרקי הסדרה נגזרים מהחוויה הזו. הם יתנו עדיפות משמעותית לחומרי הארכיון, ישמרו על הקריינות הייחודית של קירשנבאום ויאפשרו את מה שלא היה ניתן לספק בעבר – פרספקטיבה היסטורית הנובעת ממרחק השנים ומכלול היצירה שתחובר יחד.