×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
×

אזהרה

JUser: :_load: Unable to load user with ID: 62
נסיוני

אדולף אייכמן הועמד לדין בבית משפט ישראלי באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. הוא הורשע והוצא להורג בתלייה ב-31 במאי 1962.
זוהי ההוצאה להורג הימידה שבוצעה אי פעם בישראל.
בלילהף בין ה-31 במאי וה- 1 ביוני 1962, זמן קצר לאחר ביצוע גזר הדיןושריפת הגופה בכלא רמלה, הפליגה קבוצה של שוטרים בספינה קטנה כ6 ק"מ מחוץ לחופי נמל יפו.
משימתם היתה פיזור האפר של אייכמן אל מחוץ למים הטריטוריאלים של ישראל.
מטרת המשימה שהיתה סודית ביותר, היתה להבטיח שלא יהיה אתר זיכרון לפושע נאצי, וכי אדמת ישראל לא תשמש מקום מנוחתו האחרונה
מיכאל גולדמן הוא ניצול שואה שעלה מפולין לישראל אחרי המלחמה, מאוחר יותר הוא הפך לקצין משטרה אשרבשנת 1961 שירת ביחידה 06 שחקרה את מקרה אדולף אייכמן במהלך המשפט.
גולדמן היה עד בהוצאה להורג, והיה אחד השוטרים בספינה שפיזרו את האפר.

תצפית יומיומית של היוצר חוני המעגל ביונקים עילאיים, במשך למעלה משלושים שנה. מבעד לסרט ניתן לראות אקסמפלרים של העם היושב במדינת תל אביב, דרך כור ההיתוך, סמלים, תרבויות, הווי, השלכות אידיאולוגיות, פוליטיות ויצריות. חופי הים מהווים חלון ראווה לאומי, דרכם ניבטות מלחמות תרבות חברתיות, פוליטיות ומשיחיות, ההולכות ומקצינות עם השנים. במהלך הסרט ניתן להבחין בשינויים פיזיולוגיים, אידיאולוגיים ואקלימיים, שייתכן ונגרמו עקב חשיפה מוגזמת לשמש. הסרט מוקדש באהבה למיכה אלויס, דיויד הנביא וצביקה קרטיב ז"ל, אשר היו לגרעין ההווי של חופי תל אביב.

בהרים השמש מלהטת
סרט עצוב על אהבת הארץ.
נורית שרת, אמנית וידיאו, מתייחסת לזכרונות ילדותה ומשוחחת עם הוריה
ילידי הארץ, אשר גדלו בתקופת המנדט הבריטי, הגשימו את חלום הקמת המדינה
ומתבוננים בכאב על רסיסיו.
שרת, נכדתו של משה שרת,  חוזרת אל סיפור עלייתו ארצה של רב-סבהּ ב-1882,
ולמשנתו הפוליטית של סבהּ, מי שחי כילד שנתיים בכפר ערבי ליד רמאללה, והיה מנהיג
שוחר שלום, אשר הודח מהממשלה בשל התנגדותו למלחמת סיני.

האידיאל של הגיבור נוסח ה'גלדיאטור' והרעיון של הקתרזיס הגברי המודרני באמצעות אלימות, נבדקים ע"י הוצאת ה"פייט" מה-"פייט קלאב", כשהאבסורד הכרוך באידיאל נחשף בהפיכתו לטיפול קבוצתי חשאי.

סרט שצולם במחלקת החרקים במוזיאון הטבע קרנגי בפיטסברג. הווידיאו מצולם במסדרונות מלאי תיבות אחסון עשויות עץ ומחופות זכוכית, בהן מגירות נשלפות שבתוכן לוחות, ועליהם נעוצים פרפרים על סיכה. המצלמה חולפת על פני המדפים עם שיגעון המיון והסדר הקפדני, עם סיווג הזנים ושימור היופי המת, עוקבת אחרי הכמויות הבלתי נתפשות של עדינויות קפואות. עד שבאחת המגירות החצי-פתוחות מתחילים הפרפרים לזוז. כתושבי ממלכה שקפאה למאה שנה הם מנערים כנפיים כמתעוררים ומתאוששים, ומתחילים לנסוק ולהסתחרר בחלל הניאוני הסגור. ההתעוררות הקסומה היא מימוש פנטזיה ילדותית על קימה ישועית משנת-מוות, חזרה לחיים.

סרט ה"דומה דמיון רפאים לסרט טבע-אימה", לפי דבריה של ברטה סישל, אוצרת במוזיאון ריינה סופיה במדריד. כשהיא משווה בינו לבין וידיאו אחר של לוי, היא כותבת ש"הם מעוררים אסוציאציות החורגות מעבר ליחסים הגלויים לעין בין החיים למוות. אם כי האסוציאציות הללו הן במקומן, אנו נותרים עם תחושה של חולייה חסרה. אוצר הדימויים שלהם, המעמת יצורים מרוסנים עם יצורים משוחררים ומציג התעוררות מתרדמה ויציאה לפעולה, רוחש הדים של מאבקים חברתיים".

על ה"מותר" מול ה"אסור"
על הנכסף אך הבלתי אפשרי.על המקום בו נמצאת הדת כמקום מושך מסקרן מעניין משייך אך גם מרתיע ומרחיק.
על אותו קו תפר שאינו ניתן להתרה...
הסרט בן שני הרבדים מניח את המותר לצד האסור....
מצד אחד מופנה מבט אל הנשים המסיימות את תפילתן בכותל והמהלכות אחורה ביציאתן מרחבת הכותל.
הציות.ההתנהגות המוכתבת.המצווה.
לצדו   נמצאת "רחלי" –  אותה אחת שיכולה להיות כל אחת,בכל צד,
היא ב"מותר" .

עבודת הוידאו  “כלים" הופכת את התנועה האופקית  המשויכת בדרך כלל עם גשרים לתנועה אנכית מטאפורית וחידתית.  שלישית כלי נשיפה הלבושים כפועלים מוחים מועלים בעזרת זרוע מנוף אל הגשר ממגרש החניה שמתחת. צילום מסוגנן מדגיש את חומריות כלי הנשיפה הטעונים במשמעויות היסטוריות הקשורות אל הגוף, המחאה והנשגב. פעולות הנגנים וכלי הנשיפה המתכתיים מרכיבים סיפור מרומז של אחדות פרוק והתרוקנות. גשר שלוש המצוי בין נווה צדק לשכונות הדרומיות ומחבר בין קצוות מעמדיים ואתניים הופך בעבודה לפסל דומם. התנועה בתוכו אצורה ותנועה חלופית אסתטית ומתריסה מתרחשת מלפניו

לעיתים אני מתעוררת בהבנה שמה שהיה ונתפס כנפלא, הפך במהלך הלילה לדבר רגעי וסתמי. מעין תחושה המזכירה סם שהשפעתו התפוגגה. החשש להתעורר אל תוך מציאות אפרורית הוא גרעין הסרט המתמקד בעימות של רות עם נוכחויות גבריות אשר נכנסות ויוצאות מתוך עולמה הפנימי. רות, אישה יפה בת 54, חיה באופן תמידי את החשש הזה של ההתעוררות ממציאות סובייקטיבית אל תוך מציאות חיצונית.
כבר בתחילתו של הסרט רות חוזה את רגע ההתעוררות מבעוד מועד. בעודה מתארת על רקע נופי גינתה את חייה האידיליים עם בעלה, היא משתפת אותנו בפחד שדווקא ברגע היפה הזה "כשהכל סביבך כל כך מושלם, אתה לא יכול שלא למצוא את עצמך מחכה שמשהו רע יקרה. משהו מספיק רע כדי להרוס הכל". וכך, עם קולה המתאר לנו סביבה חלומית, אנו מובלים במורד מסדרון ביתה אשר ניפתח אל תוך חדר השינה, אל תוך עולמה הפנימי של רות.
"זר מוכר" הינו סרט מינימליסטי ונזירי, המתאר לילה בחייה של רות ששלוותו מופרת על ידי שיחת טלפון עם דמות בעלת קול גברי כריזמטי. הדמות אשר מייצגת את העולם שבחוץ נושאת משמעות סימבולית ומייצגת מגוון דמויות גבריות בחייה של רות: אב, מטפל, בן זוג ומאהב, כאשר בכולם הדמות הגברית מתנהלת בכוחניות ומניפולטיביות.
רות, מתוך הרגל, מתקשה לוותר על התפקיד שלקחה על עצמה בדיאלוג - המובלת, הפסיבית, הילדה הקטנה. מתוך קושי זה היא נשאבת בין שאר מניפולציות אל תוך תרגיל היפנוטי משתק  בו הוא מדגדג את גופה בחושניות באמצעות קולו בלבד.
המינימליזם והדטרמיניזם של הנרטיב המרכזי בסרט, ייצוגם הויזואלי וקולו הדוחק של האיש הממלא את חדר השינה כאילו היו קולותיהם של המחשבות, מייצרים אצל הצופה (ואצל רות) תחושת מועקה, קלאוסטרופוביה ומחנק. תחושה זו מעלה את האפשרות שרות חיה בתוך דמדומי המחשבות של התרחישים הנרקמים במוחה, ונשאלת השאלה האם מדובר במציאות אובייקטיבית או במציאות פנימית. הסממנים של מציאות חיצונית ממשית נדחקים בהדרגה לשולי התודעה של הסרט, ואת המהות הקונקרטית שלהם מחליפה משמעות ערטילאית ומופשטת הרבה יותר.
לאחר שנמוג הקול, רות מתעוררת מהכישוף שהייתה נתונה בו אל תוך המציאות האובייקטיבית של חייה עם בעלה.

סרט קצר בןשש דקות שמנסה להתבונן על גיל ההתבגרות כסוג של גשר בין ילדות לבגרות.
בתי הבכורה, נועה, היא בת 14 , בקרוב עומדים להתקין לה גשר, בשיניים.
דרך שורה של סצנות קצרות ובעיקר ויזואליות מנסה לשרטט פרופיל של ילדה מקסימה שמנסה לחצות את הגשר הלא כל כך פשוט הזה, דרך עיניים לא אובייקטיביות של אב.

עבודת הווידיאו  מתחילה בתיעוד של הליכה ברחובות ירושלים העתיקה, בחלק השני נעשה מעבר  לסיפור המסופר בשני קולות נשיים. שני קולות אילו מספרים במקביל סיפור על ילדה צעירה הבורחת מפני המהפכה ממוסקווה. היא בורחת תחילה לבוכרה (שבאוזבקיסטן) ולאחר מכן מגיעה לירושלים. במקביל לפס הקול מתקיים סיפור חזותי באמצעות, בדים חפצים ותצלומים. התצלומים הם של ארבע נשים ממשפחה אחת הלובשות כסוי ראש. האישה המספרת את סיפור האגדה אומרת כי בסופו של המסע מגיעה הילדה לעיר הכיסופים ירושלים.
בחלק השלישי חוזרים לתיעוד דוקומנטרי של קבוצת נערות שראשיהן מכוסים והן נכנסות דרך שער בחומה למסגד אלאקצה. האישה שמאחורי המצלמה נחסמת על ידי איש משטרה  (משמר הגבול) שאינו מאפשר לה להמשיך כיוון שהיא איננה מוסלמית .

עמוד 1 מתוך 4